יחזקאל נ' דיזנהויז - יוניתורס נסיעות ותיירות (1979) בע"מ

פסק דין

בתביעה שלפניי טוענת התובעת, כי הזמינה חופשה מאת הנתבעת, שגולת הכותרת שלה הייתה צפייה במשחק כדורגל בין ריאל מדריד לוולנסיה. אף על פי שאפשר היה להזמין את הכרטיסים למשחק דרך האינטרנט, התובעת בחרה לרכשם באמצעות הנתבעת. זאת על מנת להבטיח את רכישתם. עלות כרטיס יחיד הייתה 200 דולרים, והתובעת רכשה שלושה כרטיסים. התובעת ציפתה שהכרטיסים יהיו במיקומים טובים, שמאפשרים צפייה בכל המגרש מהמושבים. כשקיבלה את הכרטיסים, התברר לה שמופיע עליהם תג מחיר של 25 אירו - המחיר הזול ביותר לכרטיס, כך שלדבריה, שיעור העמלה שהנתבעת הרוויחה עמד על 600%. עוד התברר לתובעת, כי מיקום הכרטיסים היה מאחורי השער הצפוני למטה, ולא, כפי שהובטח, בטבעת המרכזית למעלה. מיקום זה היה לא נוח לבני משפחתה – בעלה ושני בניה- עבורם נרכשו הכרטיסים ומנע מהם לחזות בארבעה שערים שהובקעו. התובעת טוענת, כי מבדיקה שערכה, כרטיס בעלות של 200 דולרים מבטיח מקום ישיבה ביציע המוזמנים.התובעת תובעת את ההפרש בין המחירים ואת עגמת הנפש. סכום התביעה הועמד על סך של 5,000 ₪.

בכתב ההגנה, טענה הנתבעת, כי סוכנת הנתבעת הפנתה את התובעת לאתר האינטרנט של ספק הכרטיסים - צד ג' - ואמרה לה שהיא יכולה לרכוש את הכרטיסים שם, במחיר זהה לזה שהיא מציעה לה. לאחר שהתובעת בדקה באתר האינטרנט, היא חזרה אל סוכנת הנתבעת והודיעה לה, כי מטעמי נוחות, היא מבקשת לרכוש את הכרטיסים דרך הנתבעת. יצוין, כי באתר האינטרנט של צד ג' אף מופיע תרשים של מקומות הישיבה באצטדיון. על פי הנתבעת, התובעת היא זו שבחרה את מקומות הישיבה, ולכן - האחריות על כך חלה עליה.

עוד טוענת הנתבעת, כי העלות של שלושת הכרטיסים עמדה על סך של 561 דולרים, וכי העמלה שלה הייתה בשיעור של 6% בלבד, ולא כנטען על ידי התובעת. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי צד ג' לא יידע אותה בדבר המחיר האמיתי של הכרטיסים.לאור כל זאת, טוענת הנתבעת, כי דין התביעה להידחות. ביחד עם כתב ההגנה הגישה הנתבעת הודעת צד ג'.

בכתב התשובה להודעת צד ג' כתב זה, כי אין סיכוי שהתובעת הייתה מצליחה להשיג כרטיסים במחיר הנקוב. כרטיסים שכאלה נמכרים למנויי הקבוצה המארחת, ולאחר מכן – לחברי המועדון שלה. באתר האינטרנט של צד ג' מופיע מנוע חיפוש, שפותח על ידי צד ג'. באמצעות מנוע חיפוש זה ניתן לאתר ולהזמין כרטיסים לאירועי ספורט שונים. אלה נמכרים באותו המחיר שהנתבעת משווקת.באשר למיקום הישיבה, טוען צד ג' שהכרטיסים שסופקו היו בדיוק בהתאם לקטגוריה המוזמנת. מדובר במיקום טוב מאוד – אמנם מאחורי השער, אולם קרוב מאוד למגרש, עם יכולת לצלם את השחקנים מקרוב.

בדיון הראשון שהתקיים לפניי טענה התובעת, כי סוכנת הנתבעת מעולם לא הפנתה אותה לאתר האינטרנט של צד ג'. הסוכנת הציעה לה כרטיסים במחירים של בין 100 ל-300 דולרים האחד. התובעת אמרה, כי היא ידעה שיש כרטיסים במחירים של 25 אירו האחד מחברותיה, שהזמינו את הכרטיסים מאתר קבוצת הכדורגל. התובעת אמרה, כי היא בדקה באתרים שונים, וגילתה מחירים של בין 25 ל-70 אירו לכרטיס. כן אמרה, כי סוכנת הנתבעת הסבירה לה שתמורת 200 דולרים ניתן לקבל מקומות ישיבה בטבעת המרכזית. לדברי התובעת, במהלך המשחק, כאשר התברר לבני משפחתה שצפו במשחק, כי יש מקומות פנויים – הם שיפרו את מקומות ישיבתם.

נציגת הנתבעת הסבירה, כי אין לנתבעת אפשרות לדעת מהי העמלה של הספק, וכי כל תפקידה מסתכם בביצוע ההזמנה. היא טענה, כי כל המידע נמסר ללקוח והוא מחליט האם לרכוש את הכרטיסים באמצעות הנתבעת אם לאו.

בדיון הרחיב נציג צד ג' על הקושי בהשגת כרטיסים. לדבריו, הכרטיסים נקנים על ידי צד ג' לא במחיר הנקוב, אלא במחיר גבוה הרבה יותר, והם נמכרים ללקוחות לאחר הוספת עמלה מסוימת.

בסוף הדיון קבעתי, כי יש לשמוע את עדותה של גב' מירי שיבת, הסוכנת שהייתה בקשר עם התובעת.

בדיון הנוסף שמעתי את עדותה של גב' שיבת. העדה העידה במפורש, כי היא הציגה לתובעת אפשרות לרכוש כרטיסים בשלוש קטגוריות, כאשר כל קטגוריה מייצגת מיקום אחר במגרש – הקטגוריה הראשונה היא במחיר מסוים, השנייה היא במחיר כפול ממנו והשלישית היא במחיר משולש ממחיר הקטגוריה הראשונה. התובעת בחרה בקטגוריה השנייה. כמו כן, העידה העדה, כי היא הציגה בפני התובעת תרשים של האצטדיון, ולאחר מספר ימים חזרה זו אל נציגת הנתבעת ואמרה לה שהיא מעוניינת לרכוש את הכרטיסים דרכה. עוד הסבירה העדה, כי היא הבהירה לתובעת בטרם הרכישה שלא ניתן לדעת את המיקום המדויק של מקומות הישיבה, אלא רק את המתחם שבו הם יהיו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה.

מעדותה של גב' מירי שיבת, סוכנת הנתבעת, שוכנעתי, כי התובעת קיבלה את מלוא המידע טרם ביצוע ההזמנה. לפני התובעת הוצג תרשים של האצטדיון, מחולק לקטגוריות שונות, לפי המחיר. התובעת לא ביצעה את ההזמנה במועד ההצגה אלא מספר ימים לאחר מכן. יש להניח שבין לבין, ערכה התובעת את הבירורים הנדרשים. אם התובעת לא פעלה כך ולא בדקה את הדברים באתר האינטרנט של צד ג' על אף שהייתה לה הזדמנות לעשות כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

עוד אציין, כי התובעת עצמה הודתה בדיון הראשון, כי מבדיקה שערכה עם חברותיה ובאתרים אחרים, התברר לה, כי רמת המחירים נעה בין 25 ל-70 אירו לכרטיס. חרף זאת היא בחרה לרכוש את הכרטיסים מאת הנתבעת, בעלות של 200 דולרים האחד. התובעת עצמה אף אמרה שנציגת הנתבעת הציגה לה כרטיסים בעלות של בין 100 ל-300 דולרים. מכאן שהתובעת ידעה, או שהיה עליה לדעת, כי המחיר כולל עמלה.

העובדה שעל הכרטיס שקיבלה התובעת ננקב המחיר 25 אירו אין בה כדי לסייע לתובעת בתביעתה. מקובל עליי הסבר נציג צד ג', כי כרטיסים כאלה נמכרים למנויי הקבוצה וכי מומחיותו של צד ג' היא בין היתר לרכוש כרטיסים כאלה מאת מחזיקים בהם ולשווקם.

במהלך הדיון השני טענה התובעת, כי הכרטיס שניתן לה היה במקום הגרוע ביותר. שוכנעתי שלא כך הם פני הדברים. בכתב התביעה עצמו טענה התובעת שהכרטיסים שקיבלה היו מאחורי השער למטה, קרי: במקום קרוב לשער. הן מדברי סוכנת הנתבעת והן מדברי צד ג' עולה, כי מדובר בכרטיסים מהקטגוריה השנייה, כפי שרכשה התובעת. זאת נלמד אף מהתמונות שצרפה התובעת לכתב התביעה.

סוף דבר, התביעה נדחית, וכפועל יוצא מכך גם הודעת צד ג' נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 1,100 ₪. סכום זה כולל את שכר טרחת העדה מטעם הנתבעת.

באשר לצד ג'- לאור דחיית הודעת צד ג' ומאחר שהתובעת לאחר הדיון הראשון ידעה כי המשך ההליכים יגרום הוצאות לצד ג', יחלקו התובעת והנתבעת בהוצאות המשפט בעניינו. אשר על כן התובעת והנתבעת תשלמנה לצד ג' הוצאות משפט בסך של 900 ₪ (450 ₪ כל אחת ).

ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים